אני באמצע מלחמה יקירתי.

אני לא בטוח אם המכתב הזה יגיע אלייך בכלל.

אהובה שלי,קשה פה מאד,אבל מה שהכי קורע אותי ומפלח את ליבי,זאת הידיעה שאת לא פה לידי,ושכנראה,רוב הסיכויים שאני לא אחזור אלייך יפתי,בחיים.

האבק והחול,משקפים את הרגשתי הכללית,הפכפכה,בין עצבות לדיכאון עמוק,ובן דיכאון אמוק,לעצבות יותר עמורה.

אני מצטער נורא,אני לא עומד בלחץ,ואני מתפרק פה,כותב מכתב מטופש באמצע מלחמה ארורה,הפחד רק מתגבר.

יקירתי,אני כבר שחכתי איך פנייך החלקות נראות,מבעד לחולות ולהרים,לימים והאוקינוסים.

איני זוכר כבר את ריחו המשכר של שיערך,אני זוכר  רק את ריח הגופות ההולך ומתבוסס בשטחה של המלחמה.

אני מתגעגע אלייך אהובתי,יותר משאוכל לדמיין או לספר.

אני פצוע אנושות,לא פיזית,אלא רק נפשית.

אני מקווה שאת עוד עדיין תהיי שלי,יפתי,כשאחזור,יקירתי,ולא תהיי של מישהו אחר.

הימים עוברים באי שקט ובחוסר ידיה,מה יקרה בשבוע הבא,כל כך קשה פה שאפשר לחתוך את המתח בסכים.

כולם פה כל כך מתוחים ועצבניים,אני לא מאשים אותם,גם אני כזה,נראה לי שהיה עדיף אם לא הייתה מלחמה.

טוב אני חייב לסיים אהובתי,אשלח ל ךורדים אדומים,רק חבל שפה הם לא גדלים,תדמייני נשיקות חמות של אהבה וחיבה,אני אוהב אותך.

אני באמת חייב לסיים,הוייטנאמים תוקפים את המחנה,בה ביי אהובתי.