דמותה ניבטת אליה

מבעד למראה

מבעד לרסיסי אור

החודרים מבעד לחלון.

 

כבר איננה מדברת

רק בוהה אל עבר אופק

שם מונחים צרור רגשותיה

רסיסי אהבה גדולים מליבה.

 

מביטה בגופה המלבלב

הרוטט למגעו המלטף

ליבה בוכה אליו

גופה קורא לו בדממה.

 

והיא בוכה.

 

 

נכתב בהשראת שירו של מר לונלי באותו השם " בכיו של גוף"