"אמרתי לו, כמה זה... שתיים כאלה, ואחד מהשחורים". הוא לקח את המחשבון, התחיל להקליד. ותוך כדי שהוא מקליד אני כזה... אתה יודע... ממשש את העטיפות, לראות מה הולך בפנים. ותוך כדי שאני ממשש, אני רואה שלשחורים... אין כלום בפנים. "יש בעיה?", הוא שאל אותי. קלט שאני קצת מתמהמה. "מה יש בתוך העטיפות של השחורים?" - "כלום", הוא סובב לי את המחשבון, "ארבעים שקל", הוא אמר. "אני רואה", אמרתי, "אבל מה זה כלום? מה עושים עם זה?" הוא הסתכל על זה רגע, מישש, "לא יודע, באמת שלא" - "אז למה אתה מחזיק את זה?" שאלתי אותו, "מה למה, סתם, למה שאני לא אחזיק. לקחתי, אמרתי, מה יהיה יהיה. מי שיקנה... יקנה" - "טוב", חטפתי לו את זה מהיד. וקניתי. ארבעים שקל, בשקלים. ומאז, אני ככה. אתם יודעים נו, כמו שהוא אמר לי - מה שיהיה, יהיה. אני הולך, ומה יהיה - יהיה. יעני, לא אכפת לי מכלום. וככה קניתי גם את האוטו, חצי מיליון שילמתי. מה יהיה יהיה אמרתי. ואישתי? ככה קניתי אותה. הלכתי לחנות, לא אותו אחת, אחרת, של נשים ובגדי נשים, ובחרתי אותה. היא הייתה... הסתתרה שם איפשהו, הידיים קצת קצרות, אבל לא נורא. לא כל אחד מושלם. איזה מותק, ממש מתאימה לי. לקחתי אותה ככה על הכתף, החזקתי חזק חזק, אתם יודעים, שלא תפול, אבל היא אמרה לי. עזוב, לא כל כך חזק, לוחץ לי על הבטן, עזוב, אני אפול, לא אפול, מה יהיה יהיה. תמיד אתה יכול לקנות חדשה. שמעתי מביאים סחורה מאירופה, לא מייד אין צ'ינה כמוני.

"מאירופה?" שאלתי כשבדקתי לה על התחת את התווית של המייד אין צ'יינה

"כן, החליפו בעלים וזה... רק איכות"

ישר הפלתי אותה על השביל של האופניים ורצתי לאותה חנות. אמרתי, יאלה, נזמין. מה יהיה יהיה. וכשחזרתי, ראיתי אותה, שוכבת שם בוכה על השביל של האופניים, לא מצליחה לקום. "נו, הזמנת?", היא שאלה, ניסתה להוציא חיוך. "כן", אמרתי והתכופפתי אליה, כדי שלא תפחד, "אחת משוודיה", חייכתי.

"שוודיה אה?", היא חייכה עד שבא איזה אחד ושאל "כמה?", והיא אמרה לו, "לא יכולה", אז הוא עלה עליה ככה, בלי האמצעי מניעה, והיא, מותק, אמרה לו, "רק תוריד לי את המכנסיים, טוב? אני לא מגיעה פשוט עם הידיים"