שנה לא טובה...

שנה רעה. פויה.

לעגה לי נכדתי וכבר ראיתי את החיוך הממזרי מזדחל מקצות לחייה לפליאתי.

היא אמרה זאת בראש השנה היהודי, בדיוק כשעמדתי לעשות עם עצמי את החשבון הידוע, המכאיב מכל, חשבון הנפש.

לפני שנה בדיוק חגגתי חנוכה מקפיאה בשיקגו ובניו יורק שם הייתי נוכח בכנס מקצועי. הקור הצמית, הנרות חיממו והזכירו לי בית רחוק, השמש נהדרה, עננים כהים ושלג התחרו זה בזה כשני לוחמי סומו, שחור ולבן. אפילו מחשבותי קפאו שם. היה זה סוף 2010 וסוף הוא תמיד התחלה חדשה.

גם כעת, כאן בביתי נרות חנוכה אך כבו וכבר העולם מחליט בינו לבין עצמו לסיים שנה והחלטתי לסכם לעצמי על מה הצטערתי בשנת 2011.

ובכן, על כך שאימי חלתה ולמרות שכל כך הרבה עברנו יחד השנה העתיד עודו לוטה בערפל, על כך שלא למדתי די דברים חדשים, על כך שנדחיתי שוב ושוב בידי המו"לים ומכתביהם החד צבעוניים, על כך שלא כתבתי השנה כמעט כלום שמעבר לאופק, שקראתי כל כך מעט, על כך שהשנים חולפות כל כך מהר ואולי לא אספיק בסופו של דבר לכתוב הכל. ואולי גם בגלל שעד שהתרגלתי למספר 2011, ואני מתרגל לאט, והנה הוא כבר משתנה, מה קרה? רק שנה חלפה? איזה מין עולם זה?

עוד מעט תפרחנה הכלניות בבארי וברוחמה, עוד מעט והסביונים יצהיבו את שדות הצפון, עוד מעט וחמה תישלף מנדנה והאור, האור המקסים של 2012 יציף אולי גם אותי בחדוות עשיה חדשה. 2012, מספר יפה בעצם. 2 מימין, 2 משמאל, ובתווך? 0 ו 1. האם אהיה האפס, או אולי האחד?

אולי.