"אמרו שישנה ארץ. נופים יפים, עצים ירוקים, כבישים גדולים, אנשים טובים. מתפללים. לא לאלוהים, לא לאלוהים. מתפללים לטוב, לא לרע, מתפללים לאהוב, לא ביריקה. אמרו שישנה ארץ, כחולת שמיים, צהובת שמש. ארץ עדינה, ארץ רגישה, מכל צביטה היא מתחילה ובוכה. מכל דגדוג היא צוחקת בלי הכרה. אמרו שישנה ארץ כזאת, ארץ כור היתוך, ארץ פלאפל, ארץ חומוס, ארץ העמך, ארץ השש בש המימונה והגפילטע בצהריים בשישי. אמרו שישנה, אולי היא ישנה. שתתעורר. ומרוב יופי כל דבר יוצא לי חרוז, ועל אדמת הארץ הוא עומד ומתגלה עכוז (סתם, התכוונתי לאלוהים, זה רק בשביל ה...), ואלוהים אומר לו, הוא חייב לזוז. הוא חייב לזוז לאותה ארץ, ארץ בוכה ויורקת יושבייה, ארץ מתפללת ושונאת מאמיניה, ארץ לא ארץ, ארץ לא כמו בספרים. הוא חייב לזוז כי אותו הם צריכים. אלוהים, משעמם לו במקומות יפים"

"הוא מסתכל על הירקן, שמכניס את הגמבות לשקית, "כמה גמבה אמרת, עשר?"

"כן. איך? הקשבת?"

"הקשבתי, הקשבתי" 

"נו, איך?"

"בחייאת ששי, אז אמרו, ממתי אתה מאמין לכל דבר? תאמין לי, פעם לא היית כזה, מה נהיה ממך ששי?"