הם זרקו לי מפתח.

ואתה הנחת מפתח בידי. הם...זרקו לי מפתח- ואני לקחתי אותו, את מה שהציעו, כדי לשחרר אותי לחופשי.ידעתי שהכל הצגה. הכל משחק. זה לזמן קצוב, החלום שמתנועע בערפיליות מעל גופך בלילה. וגם ימות השבוע בלוח השנה, הדקות, השעות, התוצאות- כח המשיכה. החלום, והמציאות, שניהם, אשליה. ראיתי את האורות שעולים בסוף ההצגה.בהתחלה של הנצח. במאבק מול חיי האל מוות. 

אתה שמעת בלדה על בחור שמחכה לבחורה גם בגלגול הבא. אני הבנתי מאיזו סיבה הבלדה בך נגעה.

ראיתי את הדשא הירוק בוהק. את המחוכים. השמלות. הנטישות. את חולות המדבר, את היד המושטת. את החיים שניצלים. את הכל , בגדול, בקטן, מטשטש, לא נמצא, לא קיים. היה, בעבר, כל כך אמיתי, ועכשיו, עכשיו עוד חלק מהאשליה המתמוססת אליה אנחנו נולדים ומתים ומכנים אותה חיים. חיים קודמים. חיים עכשוויים. כל זה בשביל מה?

הם זרקו לי מפתח. ואמרו- את יכולה להיות חופשיה. את יכולה לפתוח את הצוהר, לעוצמות הנשמה. לרקוד את הגורל. להפיל את הפור, ביום בו השמש הופכת לירח, והילד לילדה.

בך נגע שיר על אהבה מפוספסת. הגיבורה התחתנה עם בעל מעמד, ויש לה הכל חוץ מאהבה. ובן הזוג האמיתי, עוד מחכה לה, בשדות, אל תוך הצמחייה ומסביב לשמש. לבנות בית, לסמוך על הנצח של הבטחה. 

אתה מבין? ההבטחה היא הכבילה, ואותה צריך לקיים כדי שהנשמה תהיה חופשיה. מבין דקה לדקה, נעלם האפקט של המציאות, אם כל ההשלכות הן רק תפיסות שלי, ואתה לא חסר, לעולם לא חסר. אתה נמצא. רק הולגרמה, אולי כלל לא קיים. אולי דמות שבניתי אל תוך חיי. אבל העור שלך מוחשי, והמוחשיות שלך מריחה מאהבה עתיקה,מוכרת עד כאב. ומנטרלת, מלפפת, מהפנטת. ירח ושמיים כהים, וזכרונות שהם כל מה שיש לנו, זכרונות שמנגנים בכל רגע מחדש את החיים.

ביקשתי לחיות. זו הייתה הבקשה הגדולה. בקשתי לחיות. לא מעמד, ושמלות, ופאר והדר. לא ירקות וריח של בשר.לא חכמה או תבונה, או שרשרת אצטקים עתיקה. רק לחיות. לחיות באמת, כמו שאלוהים חי, זו הייתה הבקשה.