אני אוהב את המילה נחת. נחת זו מילה של מבוגרים. נחת זו מילה גדולה. נחת. כשאתה יושב על החוף, עצום עיניים עם השמשייה והלימונדה, זה שקט. אבל נחת זה תמידי. נחת לא צריך לחפש, נחת בא אלייך פתאום, משום מקום, באמצע גיל שישים, כשאתה כבר מריח את המוות ומשלים עם בואו. אתה מתיישב על הספסל בגינה הציבורית, מאכיל ציפורים וחושב על המוות. אתה יודע שהוא יכול לבוא כל רגע, אתה יודע שיכול להיות שתקום והתקף לב יכה בך, אז אתה לא קם, ואת ממשיך לשבת בסבלנות ובנחת. נהנה ונרגע מכל רגע בחיים.

אני צריך נחת.

לאבא של ליאור היה נחת. כמה נחת? כמה שתרצו. הוא היה הולך ומשפריץ נחת מכל הכיוונים. זה היה נחת תוצרת בית, נחת אסלי, אמיתי, שהוא המציא. וכשהוא מת, הוא מת עם נחת. הייתם צריכים לראות את זה. הוא קם מספסל הגינה הציבורית, כאילו ידע, כאילו הבין. חייך אלי ואל הבן שלו, חייך אל הציפורים, אמר שלום, אמר תודה וצנח אט-אט, בסלואו-מושן מופתי ומדויק אל האספלט הרטוב של עיריית טבעון.

ואת הנחת הוא הוריש לבנו. ואז לבנו היה המון נחת. והוא היה מתהלך ברחובות, עם עגלת סופר שמצא. ומכר נחת בסיטונאות, נחת לכל איש. נחת לכל פועל. ואז לכולם היה נחת. ולאט לאט כל האנשים צנחו, באותו זמן, אל תוך האספלט הרחובי הרטוב, העצוב, היפה, המואר, בנחת מופתי מדויק, מחויך. 

(רק ראש עיריית טבעון לא מת מהנחת,

והוא עבר עם משאית גדולה והרים את כל האנשים הנחותים 

והפיל אותם אל הבור הגדול בכניסה.

ואת הנחת הוא לקח וממנו עשה עוד אנשים

כאלה שמחייכים ושקטים

ומשלימים עם מותם בעודם בחיים)