הגשמים ירדו. והפנים שלנו נמסו בין הטיפות הנוצצות.היה לו אור בין התאים.בין המרכיבים של התווים, תווי הפנים. הגשמים ירדו.והייתה תחושה של אין סוף במרחק ביני לבינו. 

הוא הבטיח,שגם אם יקחו אלפי שנים, ואולי גם אלפי גלגולים, התשובה היא בנינו,והמפתח אצל  שנינו. יש ודאי מליוני שירים,מליוני סיפורים, דרכים, ומילים. אבל באף אחד מהם לא ישמעו הצלילים שמושמעים עכשיו. בין הטיפות של הגשם, בתוך הזוהר של הפנים. הוא אמר לי שלא אדאג, שהאין סוף אינו שונה מהכלום, וכשאמצא את הכלום, אז גם אדע את האהבה הזו. שנמצאת ממש מתחת לאף שלי. שנמצאת ממש מולי אם רק אפקח את העיניים שלי. ואראה מציאות אחרת, לגמרי אקראית, תלושה ומסוחררת. מתעצמת מחוץ לגבולות, מחוץ לאתמול ומעבר למחר. קיימת בתוך עצמה, קיימת מתוך קיומה. ואין לה תחליף, ואין לה שם, ואין לה שעה. והיא נשמעת כשאנחנו מבטיחים, שהאהבה הזו מספיק חזקה- כדי לשסע מהעור שלנו שכבות ושכבות של גלגולים. עד שנגיע לליבה, עד שנתמודד עם התשובה. היא הייתה ולא הייתה. היא נמצאת וגם איננה. 

הגשמים ירדו. והפנים שלנו נמסו. הוא כמעט והיה הולגרמה שהשתקפה לי בתוך החיים. ראיתי אותו מתחבר מרסיסים, על פני גן ילדים. גן של גיל ארבע. גן שמסמל את תחילת החיים. 

והסתחררתי. בריקודים של נוצות. בריקודים שמצמיחים כנפיים ומשנים צורה מתוך הגוף הגולמי. הסתחררתי והסתובבתי, ולאט לאט, איבדתי, את מבנה המקצב, את המבנה שיוצר את הדברים, השתחררתי לגמרי, מתוך מרכז עצום סוחררה הנפש שלי אל תוך חלל שנוצר אך ורק מאותם סיבובים. מאותן צורות שמביאות אלי חיים. אחד, ועוד, אחד, ועוד בקשה, עוד אחת, אחרונה, ומילים, וצלילים. וזכרונות, זכרונות מתמהלים, מתפוררים, ומנגינה, שמספרת, על התחלה ועל סוף ועל אין סוף ועל הבטחות והבל הבלים.