נעלים קטנות הולכות כאילו אין מי שנועל אותם,

כי מה חשוב הינוקא,אבדו את השפיות בני אדם.

ברקע נשמעים קולות רועמים,כאלה מפחידים,

הנעלים הקטנות מצטרפות לטור ארוך של נעלים.

 

הילד לא בוכה ,בעיניו הוא בוהה לא מבין מה קרה,

הוא עובר מתור אחד של אנשים למשנהו מה קרה.

משלחים עליו כלב זאב,הוא קופץ על נעלי הילד,

רגע צועק הילד קח את הנעל השניה,הנה היא.

 

יחף הילד אין לו נעלים קטנות,נשארו רק בזכרונות,

היום הוא מבוגר ניצל מהשאול,עומד ליד הנעלים הקטנות.

ערימה של נעלים ,תוהה האם נעליו הקטנות נמצאות שם.

כולו רועד מהמחשבה לחפש בן כל הנעלים,בעצם מה הטעם.

 

הוא מסתכל על כמות הנעלים האדירה,איפה הרגלים,

דמעות חונקות את גרונו,כמה אפשר להיות אכזרים.

אני הייתי כזה קטן אלוהים ריחם עלי,או היה לי מזל.

קוראים לי מיקולוש הבן של מורדכי ,הייתי גר שם מעל.

 

פרץ של דמעות כבר לא ילד,יש לו משפחה גם ילדים,

הוא לא יכול להרגע יום השואה מחזיר אותו בשנים.

עשיתי את כל הדרך מזכרוני בחזרה עד המחנה ההוא,

אולי זה משחרר,לעולם לא אשכח את הגרמנים שהיו כמו המרבו.