איפשהו ביקום שלנו או בעולם מקביל, 

יושב לו אדם יחיד ובודד עצוב ומהרהר.

האדם היחיד והבודד הזה יצחק מההומור שלי,

יאהב את הכתיבה שלי. 

לאותו אדם יש את המחשבות שלי, 

את הסטיות שלי, 

את השגעונות שלי. 

אותו אדם אוהב את

אותן נשים בידיוק, 

את אותו סגנון המוזיקה, 

את אותו סגנון הלבוש. 

הדמעות שלנו -

יורדות במצבים זהים, 

החיוכים שלנו -

פגשים בסיטואציות דומות. 

רק בגללו אני כותב,

אני כותב בשבילו.

אם במקרה הוא יראה את מה שאני כותב

שידע

שהוא לא לבד

שיש עוד אחד כמוהו.