עד נמק

אמרת דבר בלע,
והיא סיפרה שקר.
את ראש שניכם בלעתי
ואת דבריכם ריססתי בשמן.
בחיפזון הלכתי ליער,
לא ויתרתי על-אף ריס ואישון,
כולם העמדתי תחת מיכל הכוהל.
אחר-כך הדלקתי מאור קטן:
תחילה לקדוח פיר בלבי
ומיד להטיח בו כל זיכרון ולאטום עם אפר.

את השדים הזועקים שהופיעו לפתע הכרחתי לבערה
והתחלתי במנוסה חזרה.
עד השער עמדו רגלי
אך חששתי מנמק ובזחילה נכנסתי לעיר,
והם היו כשהיו: אני הנהנתי.