דומיית הזכרון.

אתם – כבר לא כאן.

הנני - כן.

עוד מעט אתעטף בדומיה,

ורק זעקת הזיכרון –

תרעם מן הרקיע.

הדקות הפכו שנים,

הוליכו את רצף החיות – קדימה.

אך רק נוכחותכם – נעדרת מן המסע.

מגע עיניכם – מרצד בלהבה,

קולכם – מהדהד ברקע.

רגבי האדמה ספוגים בדמעה,

כתוכחה צורמת, על כל מי שהקרבנו.

בכאב החרוט – טבועה משמעות.

אלו  הם – אנחנו.