בשדה שיבולים של זהב נטוע עץ פלאי,

גזעו אדיר ענפיו שוקקים באלפי ציפורים.

רק יעופו ישאר ערום כמו באמצע הסתיו,

בקרה יעטה בדולח,זקיפים ונטיפים יחדיו.

 

דמיוני ירחף אל עבר הלא נודע,שם יעצור,

אדמה שולחת צבעי אדום וכתום מהבור.

ענני עשן יתמרו אל על,טיפות מרססות,

הזיעה ניגרת ממני, מכל אותם החוויות.

 

הנה מולי אין אדמה,רק חלל גדול כשמים,

מרחף כמו ציפור ענק,שאין לה כלל כנפיים.

שומע קולות עוגבים של אלפי מלאכים.

אני מנצח על ניגונם מווסת את התווים.

 

הדמיון שלי מביא אותי אל מלך מלכי המלכים,

לנסות להבין איך משפחה שלמה נשרפת בדרכים.

מותירה ילדה בת שבע,אנשי אמונה באמצע החיים,

הדמעות זולגות כי הדמיון לא מותיר לנו הסברים.