בס״ד

כמה מתעתע השקט הזה

הזמני.

הלוואי והיה כאן אוטם צלילים

למעני.

ויש לי המון כוחות 

ועזרה שמימית

אבל בטוח שקשה.

זה אינטנסיבי, חונק ומוחק

לרגעים אותי.

כולו אקטיבי, לוטף מחבק

אותי בשנתי.

ויש לי המון

המון 

המון

עזרה שמימית.

ים סוער קורץ לי רגע לפני שמטביע

אותי לתוכו.

אור קלוש בקצה המסדרון

קונה את החירות שלי,

מביא את הגלגל להיפוכו.

ובחיי שאני שורדת את זה בשארית כוחותיי,

ובחיי שלעיתים יותר טוב לי בלעדיי

ובלעדיך מי אני בכלל?

למה אני עדיין שותקת צרחה

כשיש לי את כל הטוב שלך?!