במבט לאחור

על כל החיוכים והחברים

והחוויות

חיוך של פשרה

מתחלף בעצב המוכר

על הזכרונות שמוקפאים עתה בעבר

קשה לשחרר בידיעה

שהחלק שהשארנו מעצמנו אז

לעולם לא יחזור

והברק שנצץ אז בעיניים

הוא עתה רק השתקפות של אור

העולמות שבנינו אז מתחת לשמיכות

לאור מנורת שולחן עמומה

שפיזרה צללים מאיימים על הקירות

אף אחד לא היה מנחש

איזה אושר

ואיזה עוז

עתה הכל מסתכם

בזכרון נדחק, נורה שבורה

וחוסר הגיון

כי אסור כבר לדמיין

מותר רק לחשוב

חייבים לגדול.