בס״ד

כל כך קרובה למקום של פעם

להתנחם בלהרגיש קצת טעם 

של שייכות.

מלחמה קרה מלאה בזעם,

השמיים נוזלים עליי ומידי פעם נשמע רעם

של התפכחות.

הייתי בטוחה

שבאתי מצויידת לזירת הקרב.

ואני לא בוכה,

כי אני לא מצליחה להרגיש רעב.

חוזרת למלוך על תחושת העבדות,

מוציאה מהראש את השקר שבבדידות.

וזה לא בלב שלם,

אבל לפחות יש פה לב.