לילה קשה עבר עלייה,

היא חשבה שלא תוכל להפסיק לחשוב על כך.

אך לבסוף הוא הגיע.

כיסא פשוט בתחנת האוטובוס עשה את ההבדל,

לא בגלל שיכלה סופסוף לשבת, אלא בגלל שהוא ישב על ידה.

בעדינות, הוא החזיק את רגלייה והניח אותן על ברכיו,

שלא יכאב יותר ממה שכבר כואב לה,

היא הלכה המון הלילה.

ראשה על כתפו, ידיהם נאחזות חזק,

הוא תומך בה,

והיא בתומה, נתמכת, שבורה .

ניתן לראות במבטו שהוא אוהב אותה,

כשהיא נפגעת.. הוא נפצע,

לא גופנית, נפשית .

הם לא דיברו, הרגש עבר דרך המגע,

כרגע, פתטי עד כמה שזה נשמע,

הוא היה הדבר היחידי שנזקקה לו.

מרחוק, ניתן היה לשמוע את קולות המנוע הרועשים שהפיק האוטובוס שייקח אותה בחזרה הביתה.

בעוד האוטובוס התקרב, הם נעמדו על רגליהם,

לפתע ניתן היה לראות עד כמה הוא גבוה ממנה,

אך עדיין מדבר איתה בגובה העיניים.

האוטובוס נעצר על יד השניים,

בנשיקת פרידה קצרה, 

שהביעה יותר ממה שנראה כלפיי חוץ,

הם נפרדו.

עד הפעם הבאה.