אולי בגלגול הבא

את ימי האחרונים, וודאי הייתי מעביר בצפייה אל הים הגועש.
רחשי לבו זוממים להטביע את הספינה הדוממת,
ריח של דם באוויר ושלווה נצחית באופק,
אין פחד מבעד למפרשים, האדמה נמצאת בתוך תוכי.

בתוך חלומותיי הייתי נרדם מחדש, שוב ושוב,
מעבר לקשת ראיתי חיוך מלבב של אהבה נכזבת,
טרם עבר זמננו ילדה, טרם גזזנו יחדיו את שאריות הליבה.
האש שכבתה בתוכי, התלקחה ממני הלאה הרחק.

ילדי המחר, כולם טיפה מדוכדכים, בתוך שדה המוקשים,
הם נולדו למציאות משונה של מוות קטלני,
כך לא צריך לחיות, אבל הדממה כבתה והאש התלקחה.
נשמתם נלקחה אל גיהינום של אשליות כוזבות. אולי בגלגול הבא.