נשאני זמיר תמים אל פסגת ההר הכי גבוה,
על מנת שאוכל לחזות בכנפי השכינה.
הרכנתי ראשי אל מתחת למים הצלולים,
על מנת שאגע בתהום חסר הגבולות.
ענפי הישועה וזרמים לא נשלטים של עוללים שטרם הגיחו אל אוויר העולם,
כנפי התקווה, שלווה עולמים, מנוחת אין קץ, מוות ודם גועש.
בכוכבים ראיתי את שאהבה נפשי, מתוך העלטה הציצה המשאלה,
יעוטו עליך כל אוהביך ויסעדו עמך את סעודתך האחרונה.
שכיר חרב שצנח היישר אל תוך קרקעית הליבה,
ענן יתום, ממטיר דמעותיו על אדמה חלולה,
כאב שלא נגמר, חיבוק שלא נשלם.
את הרגע הזה חקקתי במוחי, לעולמי עד.