בדמותה של אלה, עטופה בהילה לבנה,
היא רכנה אליי ונשקה לי ברטיבות ענוגה,
חלל של תשוקה מילא את ליבי בתאוות דמדומים,
אל הדרור קראתי בזריחת הרקיע מעל הים.

אל הזריחה התעוררנו ונוזלי גופנו נשפכים כמו דם,
האדמה רוטטת לשמע זעקת נחלי המוות השוצפים,
גלי תחרה מתלפפים כקוצים סביב כמו נחשי העלטה,
זרמים של מוות באפלה המחרידה, חודרים יותר ויותר עמוק אל תוך הנשמה.

כתם קט של ילדות עשוקה, יתומים מהלכים יחפים על החול,
השמש הפציעה וקללתה על הקרקע, זמנים עתיקים של אהבה דקה.
עוללים שלא נולדו מברכים את הזמן בשתיקה מפעימה,
היא כמו פרפר, נכנסת אל האש בשקיקה.

 

 

 

©נאור ברזני – כל הזכויות שמורות