היתה כפניה של אמא

שהיו קשות כמו

הקרום של לחם אחיד

שהרי, לאמא, גם בידיה,

תמיד היה

מה להגיד.

בבית הערבי של ילדותי

לא היו תריסים

להגיף במרפסת

ובחצר הגדולה

שיחקתי עם עצמי

בנדמה לי, תופסת

ומסביב לגינה

גדר מרשת

שאומרת לכל מי שעבר

במדרכה שליד

שהיא מסמנת את הגבול

אליו מותר לגשת

ובכניסה לבית

שער מברזל, ירוק

ומעליו קשת

ועל הדלת כף יד נוקשת

ולחור המנעול

מפתח גדול

כמו של חגורת צניעות

ודרך החור יכולתי לראות

אצל הגדר של השכנה

את עץ התות

ולשכנה עין אחת מחייכת

והיא אומרת

שאמא קשה רק מבחוץ

כי היא חושבת

שעם ילדים ככה נחוץ

אך בתוכה היא רכה

כמו הצמר גפן

של העננים

אבל אני לא יכולתי לדעת

כי אמא לא הרשתה לי

אף פעם

לגעת לה בפנים.

עכשיו אני

תמונתה מלטפת

בנגיעה רכה, את פניה שהיו

כמו הקשה של הלחם

ומבקשת ס ל י ח ה.