הזמן שעובר, מותיר אותי על גחוני על מנת שאמשיך להתפלל.
בנימה אופטימית זו אקח את המושכות ואוביל את סוסתי הנאה,
אל מעבר לשקיעת החמה, אל עולם אחר, קצת יותר רע,
אל תוך קוצים מלבלבים וענני אש אשר ממטירים ברד מן המרומים.
שוב אותו חלום על שקיעת הלבנה, על אותו הבוקר המר.
אותה המנגינה שגאלה את הרוחות הקדמוניות,
היישר אל תוך מלחמת אחים עקובה מדם, ואני איתם.
סביב שלולית של דם אנו חגים, מדקלמים בתאווה פזמונים נושנים.
עוד נותרה מעט שלווה, כה נדירה, עד כי ניתן לחוש את צניחתה מבעד לאצבעות בשר ודם.
אני פוסע בשבילים סופניים, עבורי הסוף מסמל את הגוזל התועה בתוך הקן,
מקצה הצוק אני מביט אל תוך תהום שלא נגמרת, ובסוף דם וקול דממה דקה.
מן הים הם עולים, כולם חסרי נשמת רוח באפיהם, מיוזעים מן המסע המפרך, אל העולם הבא.