בס״ד

אני מוצאת את עצמי חוזרת לשם אחת לכמה חודשים, כאילו זה כתם על החולצה שמשטה בי ואחרי כל כביסה ריחנית שב להופיע..

חוץ מאכזבה ומבוכה לא יוצא לי כלום, אבל אני ממשיכה להוציא כעסים על הילדה בכיתה ט׳ שהייתי..

אולי זה מן פחד שזה לא היה ונגמר, אלא משהו שם נשאר, משהו בילדה הזאת ממשיך לחיות בי בלי שנתתי את הסכמתי.

אולי זה מה שנותן את הסכמתי להמשיך ליצור כדורי שלג שאייימים להשיג אותי עם כל צעד.

 אולי הכדור לא גדל כמו שנדמה לי אלא אני זאת שהמעגלים שלי מצטמצמים לעברו ופתאום אני מצליחה לראות את גודלו ועוצמתו להקפיא את מה שבלאו הכי עדיין לא לגמרי הופשר.

אני יודעת שהאש הקטנה שלי יכולה להמיס את כדור השלג הענק הזה.

אני רק לא מוצאת את הניצוץ בתוכי שידליק אותה.