בטיולי האחרון במדרונות נפשי, חיפשתי את אשר חשקתי אז לשמור מכל משמר.

בין סבך הרגשות לביצות טובעניות...כמעט והיה עלי לותר, מפאת הזיכרון שדהה והסבכים שכיסו את המקום בו הסתרתיו לפני שנים. שאיני יודע כמה במספר. מה היה עלי אז? אם ויתרתי...?!

ומזל שלא כך היה. יפה מכל תמונה ומבריק מכל זהב, לא נקי וטהור... מונח לו שם...ליבי!

מונח בין שתי כפות ידי, פועם כאילו ולעולם לא חדל. 

מראה מלבב הוא לתרח כמוני. יש משהו מנחם בידיעה שלבך עדיין חי, נושם.

השנאה והכאב, כמדומני גם האהבה, נטשו את משכני מאז הסרתו והטמנתו בחול.

יש מתנה טובה מיזו לאדם בגילי המופלג...?! לזכות ולו בפעם האחרונה לחוש ברחש הלב...?

אחכה לאשמורת תיכונה, פן יראני זר. שם אתפייס בדמי הלילה, עם לבבי אשר כמעט נדם...