הכל התחיל כאן בערך, בנקודה הזו בדיוק הבנתי שאני בן אדם שונה, לא נורמטיבי שהתחושות והמחשבות שמעסיקות אותי הן לא אופייניות לאנשים. לא לדור הזה בכל אופן...אני דפוקה! צעקתי בשתיקה רועמת. פשוט דפוקה!!! ובאותו רגע של הבנה היסתכלתי לחיים ישר בעיניים, הכל בגללם... והם היסתכלו אליי בחזרה בחיוך שחושף שניים מאיימות, ובעיקר ניצחון. ואני לא חייכתי. בכיתי על חיי ובכיתי בעיקר על עצמי. מה חשבתי לכל הרוחות...?! שאם הנופף בדגל האהבה, המחילה והחמלה, אשנה את העולם?! ואני בכלל ביקשתי לשנות את עצמי...כולם נעצו בי עניים פעורות. ואני עומדת במרכז הבושה ומסביבי נוצרות טבעות, טבעות של שנאה של כאב, אכזבה, נקמה ובורות עוטפות בכל הכח ומנפצות את התמימות לרסיסים. סביבי כולם מריעים, כאילו ואיבדתי את בתולי. בתולי התמימות, בתולי החמלה, אהבה והמחילה. ולבסוף מגיע זקן המקובלים וכורך סביבי טבעת אחרונה שצבעה לבן ולוחש בקול רם, זו טבעת התבוסה! מאז הפכתי דומה ושונה לכולם, סתם עוד אחת שנצבעה בצבעי הצביעות. ואני רק רציתי לאהוב...