שוב אנחנו כאן, 

מתדרדרים במורד פסגות שחלמנו,

חבוקים.

עיגוליי עשן נדבקים לי לסדינים,

ואגליי בדידות מסתמנים על הלב,

כי ככה זה, היום כבר מזמן לא מתים מאהבה.

אדם הולך ואדם בא, והאבן לעולם עומדת,

באמצע הדרך אל יעדים שאולי כבר לא אדע איך נראית בהם השמש.

שוב אנחנו כאן,

מנסים להפוך חול לזהב וזמן שחומק מבין האצבעות ליקר ערך.

דבש ניגר משפתיך הפשוקות, ממתק שקר המילים, שעושות לי צמרמורת בצוואר החשוף.

כי כאלו אנחנו,

גיבורים עטוריי כישלון,

אלופיי הביזיון.

ניפול וניפול, ואוויר פסגות שוב יתחלף בטעם עפר,

מכה ועוד מכה.

כי כאלו אנחנו,

מתדרדרים במורד פסגות,

עייפים מהמסע,

כמו אבן.