זה היה לפני שבועיים שהפסקתי לחשוב על המוות. 

פתאום הפסקתי לחייך. 

הגומות שלי נעלמו ולא חזרו יותר אל הלחיים שלי. 

המבט הפך חודר ושידר דיכאון (דיכאון, דיכאון).

אני חושב שכשהפסקתי לחשוב על המוות, התחלתי בעצם למות. 

מבפנים, 

לאט לאט, 

זה התפתח אצלי כמו תינוק בבטן. מציק, דוקר. 

למות זה לא פתרון זמני, חשבתי. זה לא פסק זמן. זה עניין רציני, שצריך לשקול אותו ברצינות ובצלילות. ובמצב שלי, לא כדאי שאחשוב על למות. יכול להיות שאני צריך למות, ואני אחליט החלטה שגויה, אשאר חי כנגד ההיגיון ואסבול. 

ויכול להיות שאני לא צריך למות, ואחליט החלטה שגויה. אמות וכל התוכניות של אלוהים 

לגבי שינוי המצב הנפשי שלי יעלמו כלא היו.

למות זה לא פתרון זמני. 

למות זה שקט מוחלט, עלזמני עלחושי, למות זה תחושה שהיא מעבר לכל דמיון, למות זה מעבר לכל היגיון. 

כששקט וקר, אני חושב לפעמים,

הלוואי והייתי מת לכמה רגעים.

מתעופף לעצמי מעל השכונה

חסר חשיבות, 

אני נר נשמה

אני דמעה על הלחי

צוואה.

אני נאום מקורטע ומכחכח בגרון

אני ילדה בוכה 

אני ארון, רק

ארון.