בס״ד

החדר חשוך,

אני שומעת דרך האוזניות את נקישות המקלדת שלי.

אני שומעת דרך הלב את הים שבי רוגע, 

את הגלים המציירים קווים קווים של לובן על קו החוף.

אני שומעת את הנשימות האחידות הקצובות השלוות.

זה תמיד אתה ואני

במין מחול נוגה של עיניים 

פקוחות וסגורות לסירוגין.

אתמול בכיתי בלי קול ודמעות לתוך אבניך האצילות שאף קמט שבהן 

לא טשטש את הנגה המלטף שנשמר לכל הנשמות הכמהות. 

בכיתי בלי לב ובלי ידיים ורגליים 

ובלעדיי.

בכיתי אותי.

את אובדן נווה המדבר הכמוס הנובע.

כשיצאתי דרך השער המסתובב, סובבת בי משהו.

סובבת את הפנים והבפנים שלי

לכיוונך, לכיווני.

זה תמיד אתה ואני.