ולפתע זה מכה בך כמו ברק בלילה חמים. בפתאומיות שכזאת ובהבזק מהיר כמו של מצלמה. אני חושב שההתמודדות היא הדבר היפה ביותר שיש לחיים שלנו להציע לנו. לא הדרך, אלא ההתמודדות עם כל הקשיים ומכשולים. ההתמודדות היצירתית שלנו , הסתגלנות שלנו , בני האדם, הכישרון שלנו לראות את הטוב גם בנקודה הכי אפורה ואפילה שמוצגת לעינינו. האופטימיות שטבועה בנו. הדבר שהכי קשה לי היום - הוא להביט בעצמי במראה ולראות אדם שאני כבר לא כל כך מזהה, כאילו התצרף המורכב והענק הזה שהוא אני, קצת התבלגן וחלקים מפאזלים אחרים השתלבו. ודמעות. כן המון דמעות יורדות בעת האחרונה כאילו במעין טקס אירוני לשטוף את ריח הגופות והמוות שנדבק אליי. טקס אירוני כי הן עושות בדיוק את ההפך. לסחוט מיץ לימון על פצעים פתוחים. אני מרגיש סוג של פצע פתוח כרגע, לא פתוח במובן הליברלי של המילה, פתוח במובן החשוף והפגיע. שכל דבר קטן, כל רחש קטן יכול לערער אותי ולצבוט אותי בדיוק בנקודה שבה אני מרגיש. אבל, אני יודע להתמודד. אני היום יודע איך להשיב לעצמי את השליטה ואת האיזון. אני דואג להזכיר לי את העובדה הזאת. משום מה יש לי נטייה לשכוח זאת או לתת לעובדה זאת לשקוע בנבכי זכרונות נשכחים, במרתף התת מודע או במקום אחר שלא ממש מבקרים לעיתים תכופות.