תצרף

אוחזת פיסות נפשי

המאיימות לעוף,

כאילו אבן שואבתן מרחוק...

 אצבעותיי מגבירות אחיזה!

פיסת לב חמקה לה...

ראיתיה הולכת ומתרחקת,

מתרחקת והולכת...

ישיבה עוּבָּרִית,

אוספת אל חיקי,

אור, אויר ואמונה.

חובקת, מגוננת

בשתי ידיים,

בל יחמקו,

ישאבו ממני אל החוץ

ותאבד שלימות-

 שמעולם לא הייתה.