הקהל עמד מסביב לבור
בו את הדודה עמדו לקבור,
הרב בתפילה ובשיר מזמור,
מתחת למטריה בגשם וכפור.

הסתכלתי לי על הסביבה,
הנה לא הרחק משם עוד לוויה
וכאשר כיסו את הדודה באדמה,
הסתקרנתי של מי שם הקבורה.

בין הקהל הכרתי פניה מיד,
כן, זאת היא וכל גופי רעד,
התקרבתי כדי להיות בטוח
ואכן זאת היא, ולא הרוח.

"כן, זה בעלי, זיכרונו לברכה"
בלי דמעות בעיניה ענתה
ולפני שהספקתי לנחם אותה
ניגשה וחיבקה אותי בחוזקה.

עמדתי המום ואפילו קצת רועד
וחשבתי מה עלי לעשות כעת,
אך לא עמד בי הכח לשאלות
הבנתי הכל בהעדר הדמעות.