בס״ד

אני מטיילת בפעם המי יודע כמה בתוך ארץ הפלאות של נשמתי.

אני מחפשת משהו נואשות.

נשרטת מהענפים שכמו רוצים להזכיר לי עד הפעם הבאה את המסלול שאני בוחרת לעבור.

הרגליים שלי קרות מידי על האדמה החמה, קצת כמו הלב לנוכח הקסמים שעוברים בי.

אני זוהרת בחושך שלי ונכבת באור. 

האוצר הזה מהבהב חלושות ושב להעלם, מפתה אותי לחצות את עצמי בשבילו, בשבילי. 

הימים עוברים בשקט יחסי לרעש שסוגר עליי את הדלתות. 

זה שוב אני מול עצמי אבל הפעם הזאת שונה. 

אין לי שביל אבנים צהובות או נעל זכוכית שיתחילו בי את הדרך.

אבל אם יש משהו שהצלחתי ללמוד על עצמי בשנתיים האחרונות הוא שזאת הדרך שלי.

להאבד עד האוויר שנותר למלא ראות עייפות,

כדי למצוא מחדש פיסות נשמה שפרחו לשמש ולהשיבן לתוכי.

תקופת המעבר מפלסת בתבניות דמותי ארץ חדשה. 

ולי נשאר להרחיב את הלב והראש, לעצום עיניים לרווחה ולחפש.