מונולוג11/08/2006 00:21 | ^keti^ולבכות בשקט זה כואב,לחבק עצמך בקור הניצחי זה כואב,כמו מאות סכינים חדות שניתקעות בכל גופך, רסיסים של לב שבור לא הצלחתי לחבר, ושוב,בוהה,מיפחה ליפחה, ובמונית,שוב,בצד,בשקט,בלי שאפ אחד יראה,בלי שאף אחד ישמע, לחבק את עצמי,סיגריה ביד,ובוכה בשקט,הדמעות שפוט זולגות,והצרחות בראשי,לא יוצאות משם, ואני סופגת וסופגת וסופגת, ולא מוציאה, רק בשקט,בלי שאףף אחד יראה, בלי נקודות חולשה, לאפחד חוצ ממור לא אפכת ממני? חשבתי על כך היום, פשוט מרגישה לבד, כואב לי ונימאס לי להיות ככה, למה אני לא יכולה להיות ילדה קטנה? תמימה? בלי לדעת יותר מידי על החיים, על הכאב,על התבגרות על צלקות נפשיות, על אהבה, על כלום "אני פשוט כבר לא אוהב אותך" אלים כמה ששזה כאב, כל כך כאב, יותר מהמוות עצמו, יותר מהרבה דברים שאיא פשר לתאר במילים כל כך כאב,
|