מבין כל בני האדם החיים על פני כדור הארץ תוכל למצוא בקושי אדם אחד או שניים שיצהירו בלב שלם ובאותה נשימה שהאדם באמת נולד כדי להיות מאושר.

רובנו הולכים וחוזרים באותם השבילים שכבר סללו רבים לפנינו, אל עבר אותו עתיד ידוע וברור שבו התקווה לאושר לא מספיקה כדי לעשות אותנו מאושרים.

ברגעי שמחה מסוימים שבהם באופן מקרי מסתדרים כמה חלקים בחיים לאותה תמונה נפלאה, אנחנו עלולים לחשוב שמדובר באושר, אבל לא בזה מדובר. 

אמר פעם מישהו, וצדק, החיים הם כמו אפניים, כל עלייה היא לצורך ירידה. ואחרי רעידת האדמה שתפרק לנו שוב את הכל לרסיסים, כל מה שישאר לנו זו ההבנה שמה שחשנו היו בסך הכל רגעים ספורים של שמחה, ולא אותו אושר נצחי שכולם מדברים עליו.

ואולי הבעיה בעצם היא בהגדרה שלנו לאושר. אולי ההגדרה האוניברסלית והשחוקה הזו שרודפת אותנו מאז ומעולם, לאיך אושר צריך להראות. הסיסמה הזו "עד עצם היום הזה" כלאה אותנו בתוך עולם צר שבו אנחנו מאמינים שאושר נמדד באותם הפרמטרים: זוגיות טובה, משפחה חמה, מספיק כסף כדי שנוכל לקנות גרביים חדשות כשצריך ושבמקרר תמיד יהיה אוכל. האם היכולת שלנו להיות מאושרים תלויה באמת במאפיינים כל כך שטחיים? האם זה הכל? בדיוק בזה מדובר? אם כך, איך יכול להיות שאנשים רבים 'זוכים' בדיוק באותם הדברים אבל רק מעטים מהם מעידים בפה מלא כי הם באמת מאושרים?

אז הנה, סוף סוף מצאתי מטרה לקיום העלוב שלי על פני האדמה: לא, לא להיות מאושר, כי היאוש כבר ניצח אותי והמציאות הכתה בפני, אני לא נולדתי לאושר.

מטרתי אם כך תהיה להבין פעם אחת ולתמיד, אולי בשם כולנו, מה זה בעצם אושר.