אני ולילית רוקדות במחול של אימים

או בעצם, מחול נשפים.

שתינו יפות, לרגע זהות, מהודרות, לבושות שמלות.

ללילית יש שמלה בצבע קרמל בהיר, ולבן בין המלמלות

והמחוך מרים אותה למעלה והשיער שלה ארוך ומסתורי

אני לובשת את מה שלילית. ואני מחייכת אולי את החיוך שלה

והיא של הלילה ואני של היום. והיא השדים והיא מגיעה פתאום.

אני ולילית אוהבות לרקוד במחולות נשפים, היא פורעת את השיער שלי

ומבעבעת בתוך הדם שלי.

אני מסתכלת עליה מסתחררת ומסוחררת, אני כל כך בצד, והיא כל כך

זוהרת.

ואני יודעת שהזוהר שלה הוא זיוף. אבל לי ולה, לי ולה יש את אותו החיוך

ואם היא כל כך ברורה, ויש לה צחוק מרושע, וזה ידוע וגמור, לילית היא שדה

אז מי אני ?

ולילית לדעתי היא לא רק רעה,היא גם החופש, היא גם מי שמעזה.

אז היא מצחקקת למשמע הליטושים המחניפים לדמותה,

ומורחת אודם רעב רק על השפה התחתונה 

ולוחשת "אני זו אני מותק, ולא אהבה". 

אני ולילית רוקדות במחול של אנשים. היא לופתת את הצוואר שלי ומשכנעת אותי

לשחרר אחיזה

ואני גונבת ממנה כוח ומסדרת אותו ומגלמת אותו בדמות מסודרת והגונה

והיא צוחקת וצוחקת, ומהפנטת ומשכיבה אותי על רסיסים של אכזבה.

הטוב משעמם, את יודעת, ואת שקרנית, לא את שקרנית, ומי זו שמנצחת?

ואני רוצה לעמוד מולה ולהכריז שהאמת בידי

אבל לילית, יש לה הכל...כי היא לא אני.