פנסיון ישן במעלה הדרך

נבלע לא פעם בעננים אפורים

לא פעם, מרחוק

נדמו יושביו כאסירים

כמו מתאר הוויה עכשווית

עולם הולך ונעלם ,חובט בזקניו

 

לא פעם נראו כמו עיר מתים

מצבות מהלכות, בשר ודם

מתריסים בחייהם המסרבים

אצבע מורה אלינו

קהי חושים מנוולים

 

לו רק למדנו משא חייהם

עוד נתייסר לכתם

עלבונם מכוות אש בנו

צלקות הבושה לא יעלמו לעולם

תמרורי גחלים לוחשות-

לעד בנו

 

*משירת הזעם.