היו ימים שמחשבותי לא פסקו לרגע , דמותה ומשוא פניה היו אדוקים וגלויים לפני כמו סרט קולנוע בלי שום  הפרעה. החיוך הכובש , והחיבוק הכנוע , הרכות הכל כך אנושית הזאת שהייתה נחשפת בפניי בפעמים נדירות ,בשעות לילה מאוחרות בזמן שהראש איננו דש במסכות השיגרה שאנחנו עוטים על פנינו . 

את מנוחתי מצאתי בין כתלייך , בשומעי את נשימותייך הקלות מהדהדות באוזניי זמן שאני מהרהר בראשי מחשבות סרק על היותי , והיותך. מוצא עצמי מחייך קלות לעובדה שסוף סוף מצאתי את מבוקשי . מבושם מן העובדה שהצלחתי לגעת באהבה , אפילו אם רק בדמיון , אפילו אם הכל היה שרשרת של כזבים שבישרו עצב בסופם , הצלחתי להזרק אל חצר האהבה מסוחרר ומסנוור , לא מצליח לאגד את כל הרגש בכפיפה אחת , לא הספקתי למפות ואף לא לתת שמות למסדרונות הרגש החדש הזה שהציף את הבטן העליונה בקורטוב של דיגדוג יש לאמר אושר במנות קטנות .

ועכשיו מהלכים הם בשיירה ארוכה אל תמונות הזיכרון , עוטים צבעי השלמה , צבעי הפנמה . בלא ספק שמחים על היותם הם זיכרונות, שכן מעולם לא נשמרו זיכרונות אהבים בתמונותיי ובטח ובטח לא בצבעי השלמה והפנמה תמיד עטו צבעי הכחשה ושנאה .  

נראה שהכל בעיתות , הכל בזמנים קצובים . עכשיו כל שנותר הוא לאהוב את האוויר שאני נושם. ואת הכתיבה הנוטפת בדידות ואוטוסוגסטיה.