רעדה לשוני בדברה עלייך

חרדה היא שמא תחטא מעומקך

שוררה כל הברה בתארה נפלאותייך

ובשמוע דבריה בושו כל גורמי שמיים

תדהמה עיניי נתקפו מיופייך

סונוורו מזיו פנייך

עוררו הן כל תא בכמיהה אלייך

ומראותך נצבע אפור העולם שבלעדייך

רגעו אוזניי משמוע קולך

צחוקך מילא הוא משאבי חיי

חוכמתך כדבש נוטף משפתייך

ובהבנת דברייך עורה גם האדמה שלרגלייך

כמהו ידיי אל המגע

להאחז בטוב שבאמת ולא ברע

בהצמידן גופי אל ליבך

לו יכולתי, מבקש אני למות עתה

וברגע הזה, וברגע הבא

מתפוררים איברי גופי

מהרגע בו את לא בנמצא

לא אוכל במוות למצוא שלווה