זרמים רעילים פושטים בדמי. ובימים רגילים הם שוקטים כמי נהר מיובשים ונידחים. חריכה מענה עוברת בין רקמותיי כשמחליט הנהר העקר להתעורר לחיים.ולפתע משתלבים בו כל כאביי הנידחים, באים וצפים ועולים וגועים, הנהר מתמלא, הנהר תמיד היה. הוא עצוב ויפה. והוא מזכיר לי על קיומו הנשכח. בזרמים שקטים שפושטים בכל נים ותו בידיי ורגליי ואצבעותיי. ואני הינני עבד של תחושה. אני הינני בובה מתנועעת סביב דיבוק אוחז בנשמתה. והלהט הולם בי, למרגלות הרי האינסוף, אני מתפתלת ונבקעת, האדמה נכרחת, הגיע הסוף. תהום הנשייה פותח לועו, ואני כולי מתמסרת כי נולדתי למות בו. וכאב הנטישה מגיר את דמי הפנימי, מוכר וצרוב וכמעט אהוב. הפרידה הנשכחת, זאת שמשחררת אל נצח הכאב. ומה דק הוא הגבול בין תענוג לעינוי.

 אני מתמתחת ורותחת וגועשת, לעולם לא תאבד לי השליטה. ואם יקרה כך, הרי שאפסיק להתקיים. זכרתי אתכם, את כולכם. את כל מאהביי ושונאיי ונוטשיי. ואני מצטערת שנטשתי אתכם. שמשכתי אתכם אל פני התהום שהיא אני ואחותי.שהעמדתי אתכם מול אותו כאב אינסופי וקשרתי אתכם בין חבליי ואתם קשרתם אותי בחזרה, וחוטינו נרקמו וחתמו אחד לשני בכאב חד, 

באובדן שעוצמתו תפער חור אינסופי בין הגוף לנשמה.שם בדיוק,כשהסרעפת נלכדת, וגופי משתתק אל תוך כאב המוות המתוק ומלא הנחמה. אני נכה,כי אין באפשרותי לנשום. אני אחוזה בו והוא בי. הוא עמוק ואמיתי והוא נטוע אל תוך המהות שלי. ובהיכרותי איתו, אני מגלה את סודותיי הנשכחים. ואתם חבריי לפחד, משתפי פעולה עם כוחות ההרס והשחור, אתם הרקדנים המצטיינים שעל רחבת הריקודים. ואתם אחד, ואתם אני, ואני אחת ואני הכל, ואני אתם. ואני זאת שנוטשת ואני זאת שננטשת, והדם הוא תמהיל של הזנה ורעל. אני טורפת הרעלים ואני שמתמירה אותם לכוח ולגבות שחורות על גבי פנים תמימים. ואני זוכרת, בנשמתי ונשימתי, כאב עמוק, עתיק, את הכאב שלנו, על פני התהום שהיה.