"הצלקת לא הכאיבה להארי כבר תשע עשרה שנים. הכל היה טוב."

הארי הניח את העט וליטף את ידו, שקצת כאבה. זה סיום מוצלח, חשב לעצמו.

הוא נעמד ונזהר לא להתנגש במדרגות הנמוכות. השעה היתה שבע בבוקר, והארי היה ער במשך כל הלילה, משלים את הסיפור. הוא חיכה עד שנשמעו דפיקותיה של הדודה פטוניה, שכמעט שברו את דלת הארון, ויצא אל המטבח.

הדוד ורנון קרא עיתון ונחר בבוז, דאדלי היה עסוק בנקניקיות שעל צלחתו והדודה פטוניה עמדה ליד הכיריים והעמידה פנים שהיא מטגנת. אף אחד מהם לא התייחס להארי, בטח שלא לעובדה שזהו יום הולדתו האחד עשר.

הארי נגע בצלקת שעל מצחו, מזכרת מתאונת הדרכים שבה נהרגו הוריו, והתיישב ליד השולחן. איש מהדרסלים לא ידע מה הוא עושה בלילות ואילו ידעו, ודאי היו לוקחים ממנו את המחברת. לא שזה משנה, הרהר לעצמו, ממילא איש לעולם לא יקרא את הסיפור הזה.

הארי פוטר / סיום אלטרנטיבי