לפני שנים לא רבות,

חרטתי על עץ את שמי.

ומסביב ציירתי את מחצית לבי.

העץ שלי גדל והתפתח מאז.

אני משקיפה אל אותו עץ שכוח,

דרך חלון ממוסגר ופשוט.

וכל בוקר,

שמי נשאר בודד,

חצי לבי נשאר חצוי.

תקוותי נמוגה במקצת.

הימים עוברים,

העונות מתחלפות.

והחריטה הארורה?

נשארת בודדה.

אצלי מתפתח רעיון.

העץ יזדקן, 

אף אחד לא יחרוט את שמו,

אף אחד לא ישלים את לבי,

עם לבו שלו.