ילדה יפה.

תמיד קינאתי בילדות יפות. גם אני רציתי להיות יפה. הן תמיד נראו לי כמו בובות, הילדות היפות. בובות חרסינה, כמו שאבא שלי הביא לי משוויץ, עם צמות בלונדיניות ועיניים כחולות. אבא בעצם הביא אותה לאחותי הקטנה, אבל היא לא רצתה אותה ומאז הבובה ההיא נמצאת אצלי על המדף.

תמיד אהבתי לשבת ולהסתכל עליה, ולנסות לדמיין איך זה להיות ילדה יפה כזאת.

כמו בובת חרסינה, גם אני רציתי צמות בלונדיניות וריסים ארוכים ושחורים.

היו גם ילדות יפות שלא נראו כמו בובות חרסינה, אבל לא כמותן רציתי להיות. רציתי עור בהיר כמו של בובות, ולחיים ורודות של בובות ואצבעות קטנות ודקות. ניסיתי להצמיד את האצבעות אחת לשניה כדי לראות אם זה עושה אותן יותר יפות. אבל הן נשארו בדיוק אותו דבר, רק צמודות אחת לשניה.

רציתי שתהיה לי שמלה של בובה. שמלה פרחונית ומנופחת עם תחרה, עם חצאית שנראית כמו מצנח. וגם גרביים ארוכות, או גרביונים. או הגרביים עם הקישוטים, שמקפלים קצת מעל הקרסול ויש להן פסים בבד. ונעליים שחורות מבריקות, עם תיק-תק בשביל לסגור, שמצופות בלכה, ויש להן עקבים נמוכים שעושים רעש על הרצפה.

אולי רציתי להיות יותר דומה לבובה מאשר לילדה יפה אמיתית, אבל לא ראיתי אף פעם ילדה שלבשה שמלות יפות כאלה, או גרביים עם תחרה. כאלה היו רק בסרטים. הילדות היפות שהכרתי, אפילו אלה שהיו להן לחיים ורודות ועיניים כחולות וצמות בלונדיניות, לא לבשו בגדים כל כך יפים.

פעם אמרתי את זה לאמא שלי. אמרתי שהלוואי שהיה לי שיער ארוך ובלונדיני, ושמלה פרחונית עם השכבה מלמטה, וגרביים עם תחרה למעלה. אמא שלי הקשיבה, ואחר כך שתקה הרבה זמן וליטפה לי את הראש. רציתי שתגיד שהיא תקנה לי שמלה כזאת ליומולדת, אבל היא רק אמרה: "די, עומר, אל תדבר שטויות."