היא יצאה לטייל בעולם המוזר בהודו.

שם האלוהים הולך על ארבע מגדל קרנים.

יש גם נופים משגעים עם שקיעות יפות.

היא הגיע למקום שלגברים יש שפמים.

את מתיהם לא קוברים ,שמים במגדל.

עופות טרף עליהם נוחתים לכלות תאבונם.

זה היה מחזה גדול בעיניה,מחזור לטבע.

היא נדהמה מהכתות המקדשים הרבים,

ניחוחות הקטורת אותה מלווים בדרכיה.

הנה היא שומעת מנגינת טרנס של מטילים.

כולם קופצים כאילו אחזה בהם תזזית.

היא הסירה את בגדיה החלה לקפץ לבדה,

כולם הביטו בה ,מחאו לה כפים את עצומה.

בגיל חמישים היא לא האמינה שיש חיים,

היא אמרה אפשר לחיות ואפשר לחיות כאן.