היונה לבנה כבר זקנה

יותר מידי עלי זית נפלו עליה בחיים

והיא עפה איתם למרחקים.

תחילה זה היה נוח ועם כל סיפור המבול,

לאחר מכן זה התחיל להיות סוג של מנהג

והיא עפה ועפה, שנים, לא ידעה מנוחה,

רק רצתה לבשר לכולם שיש עוד מקומות 

אחרים בעולם שאפשר בהם לנוח, רק רצתה להראות לכולם שאפשר לצאת מהתיבה החלולה שבה הם החיים את היום יום שלהם. 

אבל דיי, 

היונה כבר זקנה, 

ועלי הזית שיש לה בפיו מזמן כבר נבל

ולא הספיק להשריש שורשיו. 

כנפיה צחורים, 

לעולם לא אפורים,

ציפורים אחרות תמיד קנאו,

קנאו, נהפכו אפורות וזקנות ומתו עם הזמן

אך היא, יונה לבנה קטנה שלי, 

נשארה צחורה. ועייפה, עייפה עוד מזמן.

יש לה גם שם ״כתונת לילה״ שמה.

והיא עייפה, כתונת הלילה גם היא,

רוצה כבר ללכת לישון,

עייפה, לפעמים חשבה בגלל כל הפרידות, שהייתה צריכה 

להשאיר את נוח ואת כל החיות לעד

בתיבה.

אך מי חשב? 

מי חשב על ש

כתונת הלילה 

אף פעם באמת לא יצאה מהתיבה?.