עכשיו זה שונה.

זה לא כמו פעם, שזה כלל לא דיבר אלייך,

לא כי לא עניין אותך, אלא פשוט כי לא ידעת איך לקבל את זה אלייך.

אבל כשאת חלק מהמערכת הצבאית, 

כבר מעל שנה וחצי..

אין מצב שלא תשמעי, או תתענייני,

זה חברים שלך שם, 

זה חברים של חברים שלך שם,

שנלחמים.

ואת מצד אחד כל כך רוצה להיות שם איתם

ומצד שני את מפחדת.

לא על עצמך - על הלוחמים שנמצאים פה איתך.

הלוחמים שכל יום את מסתכלת להם בעיניים ואת לא יודעת איך תקבלי את זה אם יקרה להם משהו.

אין מה להשוות, 

עכשיו זה אחרת, 

זה ילדים בגילך שאת קוראת עליהם בעיתון ובעדכונים

ילדים! 

בדיוק כמוך שעוד לא השתחררו והיו להם כל כך הרבה תוכניות לעתיד

ובלבול היה חלק בלתי נפרד מהם.

דמעות עולות בעינייך בכל פעם שנוסף הרוג או פצוע

אך את מרגישה כאילו אבן נפלה מליבך כשזה לא אדם המקורב אלייך.

בזמן שכל כך הרבה אימהות בוכות ואבות שבורים ומשפחות מפורקות

ואת רק רוצה שזה ייגמר

כל הבלאגן והחוסר ודאות

שלא יישפך עוד דם טהור

ושכולם יחזרו הביתה כבר.