כל ההתחלות תמיד קשות
אז למה הסוף לא תמיד קל ?
יושב מול המסך כבר לא מבולבל רק מתוסכל
כשבין חלל לחלל מחבר רק חוט הגיון מעורפל
ויש מלחמה חדשה מדי יום אז איך זה אף פעם אין שלל
רק פרצופים מיוחסים מתיחסים ליחסים
ומתכסים בליחשושים וחיוכים מאוסים
ומישושים ופישפושים וקשקושים וטישטושים
שוברים לי מיתוסים
או שאולי פשוט נשבר לי ?
יומן המחשבות שורף לי את הרגל ושואל
בראש שלי נשמע לי טון התנצחותם כמתנצל
עולה חשש כי דעתי לתוך עצמה עוד תתקפל
שולף מקל ומדרבן את רצוני להשתדל
להתרגל כי בודאי בתרם נתרגל לצל
נתחיל שוב הכל מהתחלה