עם השנים אנחנו מתגברים על התחושה, עדיין לא כולם בשלמות, עדיין יש מקום ל-בושה להיתפס כ-חיננית, לא מאיימת...אך גם מי שהתגבר כמעט בצורה שלמה, עדיין זוכר את התחושה מצעירותו, את הרגעים שנתפס מעתיק בעת מבחן, או בשקר באופן כללי – נדמה שאין בושה גדולה מזו, פתאום הכל הופך שחור משחור.
יש גם את הבושה שלא נותנת לצעוד צעד אחד נוסף, כמו נטועה באופי, ואולי רק בהיבטים מסוימים, כמו חשיפה מול קהל בהרצאה, אך לא למשל להתלבש בצורה חריגה ומעוררת תשומת לב ברחוב. למראית עין נראה פרדוקס, ואולי לא...
מה יש לכם לכתוב בעניין, בשיר/פרוזה/היגד...
שלכם, נטע התמר

בושה/ ביישנות