הדאלי לאמה ישב על הרצפה בתחפושת קרטון. הסתכל על מה וחשב רק על מי

רוחו הקטנה , ״ציפור״ שמה, עפה לה גבוה מעל פני האדמה. 

נוגעת בכל העננים ביום, ובלילה שמה זכוכית מגדלת על כמה כוכבים.

הדאלי לאמה, ישב על הרצפה בתחפושת קרטון, עשיר ועני כאחד קנה לעצמו שטח בתוך החלום,

הוא ציפה להכל אבל כל דבר קטן שב והפתיע אותו. הוא הביט בעצמו 

מביט בעצמו, ״יותר מידי מודעות עצמית״ לפתע הבין שהבין וחיוך לעצמו שלח.

הדלאי לאמה ישב על הרצפה בתחפושת קרטון, מנסה לגרד את החך עם הלשון כבר עשרים שנה שהוא מנסה בעצמו לנגוע אך חוש המישוש ארז מזוודה וטס לאיש לא יודע , ״אולי אתה מת?״ שאל את עצמו וציפור קטנה ציצה ואותו זה כרגיל זה הפתיע איך ציפור קטנה תמיד קונה לו את הלב. 

ציפור קטנה ישבה על ראשו של הדלאי לאמה יושב על הרצפה בתחפושת קרטון

בטנו כבר מקרקרת עינו עפו בשלכת.