יצאת לך מן המים הרדודים,

שחית אלפי קילומטרים קדימה,

לא עצרת לרגע,רק המשכת וחתרת,

רק המשכת ושחית לך,לא חיכית לאמא.

 

וסיפרו לך הכל,על הארץ ההיא,

על יופיה על האושר על החיים הטובים,

האמנת להם פתייה טיפשה,

האמנת בלי לשאול הרבה שאלות.

 

רק רצית לברוח, מן השיגרה שפוצעת,

רק רצית קצת נחת מהסביבה הטורדנית,

רק רצית למצוא לך שלווה בלי פחד,

רק רצית ללכת, ולא לחזור שנית.

 

אמרו לך תהי מאושרת שם,

אמרו לך שדגי זהב מגשימים חלומות,

אמרו לך הכל,אבל שכחו לספר לך,

שגם לדגי זהב יש עצמות.

 

ונחנקת עכשיו את, עם עצמות הזהב,

במקום מרוחק ממולדתך העזובה,

נחנקת לך אט אט בבדידותך,

ונזכרת בכל מה שעזבת לשווא.

 

כשהיה לך הכל,אך רצית עוד קצת,

כשקינאו בך כולם,אבל היה זה מעט,

כשפקחת את עינך,היה מאוחר מדיי,

כי הגעת לשם עכשיו, ואת תוהה עד מתי?

 

אך לא תקפצי לאותה סירה,

לא תינשכי פעמיים מאותו עקרב,

כי הבנת שאין לעזוב המולדת,

ולשלם.. זה מה שנשאר עכשיו.