זכרון

ליבי אהבה את הארץ וכתבה עליה שירים, אם כי התגעגעה גם לנופים אחרים.

נולדה ברוסיה - אוקראינה, ארצה הגיעה כילדה בת תשע עם אמא ואז לא דברה עברית. חלומה היה לכתוב שירים ולספר על הבית שבו גדלה. עם תחושת התעלות מעולם דמויים בציור. אביה נשאר ברוסיה, כי סבל מנכות  קשה ברגליו ולא עמד במסע ארצה.

חלם על חיים אחרים, אך הסתפק במה שהיה לו. אהבה ופרידה מיוסרת, רצופת מכתבים ומתועדת

ביומן מסע, צפוף אוותיות קרליות.. מביאות נחמה לחיו הלאים.

שעות היתה יושבת ליבי במרפסת, הפונה לרחוב ומאזינה לשיירים ישראלים. תוהה בליבה  האם יזכור אותה אביה היקר ביום מן הימים?  למרות שרוצה היתה שהתגאה בה , מנסה ללא הצלחה להתנתק מהעבר ומתחושת הבושה שלותה אותה.

בבית-הספר היו מציקים לה החברים בשאלות, והיא  שוקדת על שעוריה ולא עונה.

בקיץ הזה ימלאו לה שתים-עשרה שנה ואת חגיגת הבר-מצוה חגגה, מאושרת בקרב ידידיה.

יותר מכל, קוותה לקבל את ספר "שירי ארץ-ישראל היפה", מלוה ציורים צבעוניים,.זה שראתה בחנות והיה יקר מדי בשבילה. אמא הבטיחה וקיימה את הבטחתה..

ליבי התיחסה בכובד ראש לכל דף  ושיר, אחת מאהבותיה הגדולות

שירי אביב וסתיו, חוורף וקיץ עם תוי מלודיה שהכירה.

האנקורים על ענפי העץ היו משיבים בציוצים עליזים והעולם נראה כל-כך נפלא ממרפסת, הפונה

אל הרחוב, מחיכת אליה בחום.

מודעת אבל בעיתון בישרה על מות אביה, בטרם עת.

אמא הזדרזה לארוז, כדי לחזור לרוסיה מיד, במהירות האפשרית והספר נשאר מיותם על המדף.

לויה אפורה וקרה בגשם ,שירד ללא הפוגה וכיסתה את פניה בדמעות חמות..

מאז לא ראינוה בשכונה. בחנות לספרים משומשים מצאתי אותו עם הקדשה .

לבתי ליבי המתוקה לבת-המצוה, בהמון אהבה  - אמא.

 

"כל הזכויות שמורות"

תגובה של גלי צבי-ויס -

אהבה את הארץ, כתבה עליה שירים, אם כי התגעגעה גם

לנופים אחרים.

 

*הספור עם סוף פתוח לפי בקשת צביה.